ספר המצוות, מצוות לא תעשה קפ״ג

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 182 ספר המצוות Negative Commandments 184 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות מאכלות פ"ח: סמג לאוין קלט טור י"ד סימן קי ופה: שלא לאכול גיד הנשה דכתיב בראשית ל״ב:ל״ג על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה: ואמרו חכמים שני גידין הם: פנימי סמך לעצם אסור וחייבים עליו: פירש"י כי הגיד הזה ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על הכף והוא עיגול בשר הנתון על הקולית וכשמגיע למקום חיבור הקולית והירך הוא סמוך לעצם ומשם נכנס לצד פנימי לאורך של ירך עד צומות הגידין ויש גיד אחר שהוא קצר ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף ולכך אין חייבין עליו וקורא חיצון לפי שהוא בחיצונו של ירך: שנינו שנוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל: ואינו נוהג בעוף לפי שאין לו כף והלכה כר' מאיר דבעי חטיטה: ושומנו של גיד ישראל קדושים נהגו בו איסור בין בבהמה בין בחיה והלכתא אין בגידין בנותן טעם: אך שומנו של גיד יש בו בנותן טעם כדברי רש"י ורבי' שמואל ור"י בר נתן פי' דאין להחמי' בשומן יותר מבגיד: ואם שמוהו בקדירה לא בעי ס' לבטלו כדברי ר"י והאוכל כזית מגיד הנשה לוקה אכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות לפי שהוא בריה:

1 טור פתח ↗

כל דבר שהוא בריה כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו אינו בטל לעולם ואם נתבשל עם ההיתר אם אינו מכירו הכל אסור אפילו הן אלף אבל הרוטב תלוי בנתינת טעם שאם יש בהיתר ס' כנגד הבריה הרוטב מותר שאע"פ שעיקרו אינו בטל טעמו בטל ואם מכירו זורקו והאחרים והרוטב תלויין בנתינת טעם שאם יש בכל ס' כנגד הבריה מותר ואם לאו אסורין חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם אבל שומנו אסור מדרבנן וצריך ס' כנגדו להתיר הרוטב הילכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו וכל השאר מותר אם יש בו ס' כנגד שומנו ואם אינו מכירו כל החתיכות אסורות ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן אז הרוטב מותר ואם לאו אסור ואם נימוח שאינו ניכר צריך ג"כ ס' כנגדו דאע"פ שאין בו טעם והוא כעץ התורה אסרתו י"א דבריה בטלה בתתק"ס ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" בראשית לב,לג.

1 הזהיר מאכול גיד הנשה, והוא אמרו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ומי שאכלו כלו לוקה ואפילו היה קטן מאד או שאכל ממנו כזית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ז' מחולין. וישלח יעקב, שם פ"ו:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

כתוב א בפ' וישלח על כן לא יאכלו ב"י את גיד הנשה אשר על כף הירך ואמרו חכמים בחולין דף ק' שבסיני נצטוו ישראל על כך אלא שנכתבה במקומה להודיע מאיזה טעם נאסר ומפרש עוד שם בדף צ"א ששני גידין הם פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו מלקות ופי' רבי' שלמה כי הגיד הזה הוא גיד ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על הכף הוא עוגל בשר הנתון על עצם הקולית וכשמגיע למקום חיבור הקולית ועצם הירך שם הוא סמוך לעצם ומשם ואילך נכנס לצד פנימי של ירך שתחת הבשר לאורך הירך על הארכובה התחתונה לצומת הגידין, ועוד יש גיד אחר והוא חיצון סמוך לבשר ואסור ואין חייבין עליו והגיד הזה הוא גיד קצר ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף ולכך אין חייבין עליו שהרי לא אסרה תורה אלא שעל הכף וקורהו בתלמוד שם חיצון על שם שהוא נתון כולו בצד חיצון של ירך, שנינו שם דף פ"ט גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף הירך בעוגל כבהמה הילכך אם ימצא עוף שיש לו כף כבהמה ראוי להחמיר בו בגמ' דף צ"ב, הלכה כר"מ שאומר שם בדף צ"ב שגיד הנשה מחטט אחריו שרשיו וקנוקנותיו בכ"מ שהן שכך הורה שמואל בדף צ"ו לבר פאלי וגם חותך שומן הגיד מעיקרו בכ"מ שהוא נתפשט ונשרש בבשר שאע"פ ששומן הגיד מותר מה"ת וגם קנוקנותיו שהרי גיד אסרה תורה ולא שומן וקנוקנות אף ע"פ כן אסורין מד"ס כמו שאומר שם בדף צ"א שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור ובבראשית רבה פ' ע"ח דף ג' גרסי' הני פקקוליתא דגיד הנשה שריין וישראל קדושים נהגו בו איסור פי' פקקיליתא הם קנוקנות כמו ששנינו בסדר זרעי' הפקולית שבגפן, אמר ב ר' אבהו א"ר אליעזר בכמה דוכתי ובפ' כל שעה פסחים דף כ"א כ"מ שנ' בתורה לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו ולא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט לך בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובטריפה לכלב תשליכון אותו ובחלב נא' יעשה לכל מלאכה ומקשה בפסחים דף כ"ב על זה והרי גיד שהזהירה תורה לא יאכלו ושנינו בחולין דף צ"ג שמותר אדם לשלוח לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכו ונותן לו הירך שלימה בפני הישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל זה קודם שינטל הגיד ממנו שהרי מקומו ניכר לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתגנה לעכו"ם בפני ישראל עד שיטול הגיד שמא יאכל ממנה ישראל הרי למדת שגיד הנשה מותר בהנאה ובמסקנת ההלכה שמה שגיד הנשה מותר בהנאה זהו לדברי האומר כך הוא פסחים דף כ"ב יש בגידין בנ"ט וכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה בהנאה שהרי הגיד כמו הבשר אבל לדברי האומר אין בגידין בנ"ט אין הגיד כבשר ואסור בהנאה מתוך ג כך היה פוסק הרב רבי אליעזר ממי"ץ שגיד הנשה אסור בהנאה שהרי בחולין דף צ"ט וכן הוא בתו' שם פוסק הלכה אין בגידין בנ"ט לפי מה שפוסק אין בגידין בנ"ט ירך שנתבשל בה גיד הנשה מותר וחולץ הגיד וזורקו אפס שומנו של גיד פי' רש"י שם שיש בו בנ"ט ואסור והרב ר"י בן בתו פי' בתו' שם כל הסוגיא בד"ה שאני דף צ"ו שמאחר שאין איסור בשומנו של גיד כי אם מחמת הגיד אוסר אין השומן אוסר בדף צ"ו במשנה וגמ' וכל הסוגיא ע"ס המצוה בתו' שם בד"ה מאי האוכל כזית מגיד הנשה לוקה אוכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות מפני שהגיד בריה איסור בפני עצמה היא וזה הכלל אומר ר' יצחק שכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם אבד שמו זה קרוי בריה כגון גיד אם אינו שלם אינו קרוי גיד כי אם חתיכת גיד וכן חצי נמלה אין קרוי שרץ וכשהזהיר הכתוב מלאכול הרי הוא כאלו פי' לא תאכלנו בין גדול בין קטן וכן הוא אומר בשבועות דף כ"א שהמפרש שבועה שלא אוכל כל שהו הרי הוא כבריה מטעם שפירשתי שגם בריה אסור בכל שהו מטע' שהיא כאילו פי' הכתוב כך ולשון אכילה הכתובה בגיד ושרצים ולא כתב תשקצו ללמדינו שאם יש בהן ארבעה וחמשה זיתים ואכל זית אחת חייב אבל חתיכת נבילה קרויה נבילה ולכך אין דין בריה עליה וצריך כזית אפי' באוכלה כולה שכך כתוב בסוף זה הפרק היינו בחולין דף ק"ב אכל צפור טהור בחייה בכל שהו אכלה במיתת' צריך כזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וכן חצי חטה וחצי אגוז קרוי טבל ולכך אין דין בריה עליהם ולכך אנו אומרים בפ' אלו הן חלוקין דף י"ג כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב בכזית ר"ש חולק לשם ואומר בכל שהו מפני שמחשיבו בריה ומחלקין לשם חכמים בדף י"ז וגם שם בתו' זאת הסוגיא בין בריית נשמה לדבר שאין בו נשמה ולא היו צריכין לחילוק זה כי אף אם היתה בחטה נשמה אין דין בריה עליה מטעם שביארנו, אבל חכמים אינם אלא כמתווכחים על דברי ר"ש שמחשיב בריה לעניין מלקות והלא אתה בעצמך אין אתה מחשיבה בריה לענין בטול שהרי הכל מודים שתרומת חיטין עולה באחד ומאה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְגִיד הַנָּשֶׁה

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גִּיד הַנָּשֶׁה – וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב יֵשׁ בָּהּ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה אַחַת, וְהִיא אַזְהָרַת גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בראשית לב:לג עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה. וְהַאי לֹא יֹאכְלוּ לֹא נֶאֱמַר עַל דֶּרֶךְ סִפּוּר, כְּלוֹמַר מִפְּנֵי שֶׁאֵרַע דָּבָר זֶה בָּאָב, נִמְנָעִים הַבָּנִים מִלֶּאֱכֹל אוֹתוֹ הַגִּיד, אֶלָּא אַזְהָרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רֶמֶז לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּסְבְּלוּ צָרוֹת רַבּוֹת בַּגָּלוּת מִיַּד הָעַמִּים וּמִיַּד בְּנֵי עֵשָׂו, יִהְיוּ בְּטוּחִים שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ, אֶלָּא לְעוֹלָם יַעֲמֹד זַרְעָם וּשְׁמָם, וְיָבֹא לָהֶם גּוֹאֵל וְיִגְאָלֵם מִיַּד צָר. וּבְזָכְרָם תָּמִיד עִנְיָן זֶה עַל יַד הַמִּצְוָה שֶׁתִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן, יַעַמְדוּ בֶּאֱמֻנָתָם וּבְצִדְקָתָם לְעוֹלָם. וְרֶמֶז זֶה הוּא לְפִי שֶׁאוֹתוֹ מַלְאָךְ שֶׁנִּלְחָם עִם יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁבָּא בַּקַּבָּלָה בר"ר עח שֶׁהָיָה שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו, רָצָה לְעָקְרוֹ לְיַעֲקֹב מִן הָעוֹלָם הוּא וְזַרְעוֹ וְלֹא יָכוֹל לוֹ, שם לב כו וְצִעֲרוֹ בִּנְגִיעַת הַיָּרֵךְ. וְכֵן זֶרַע עֵשָׂו מְצַעֵר לְזֶרַע יַעֲקֹב, וּלְבַסּוֹף תִּהְיֶה לָהֶם תְּשׁוּעָה מֵהֶם. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שם שם לב בָּאָב שֶׁזָּרְחָה לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לְרַפּאֹתוֹ וְנוֹשָׁע מִן הַצַּעַר, כֵּן יִזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל מָשִׁיחַ וִירַפְּאֵנוּ מִצַּעֲרֵנוּ וְיִגְאָלֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן. דִּינֵי הַמִּצְוָה זוֹ מַהוּ הַגִּיד הָאָסוּר, וְהַחִטּוּט שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לְחַטֵּט אַחֲרָיו, וּבְאֵי זוֹ בְּהֵמָה נוֹהֵג, וּמִי נֶאֱמָן עַל נִקּוּרוֹ וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּפֶרֶק ז' מֵחֻלִּין פט, ב י"ד סי' ס"ה. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְאָכַל גִּיד אֶחָד, אֲפִלּוּ הוּא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אוֹ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִגִּיד הַנָּשֶׁה גָּדוֹל, לוֹקֶה. עי' חולין צו, א מִכָּאן עַד סוֹף סֵפֶר בְּרֵאשִׁית אֵין בּוֹ מִצְוָה. נִשְׁלַם סֵפֶר בְּרֵאשִׁית.

« ספר המצוות Negative Commandments 182 ספר המצוות Negative Commandments 184 »